// מאמרים

תובנות מהשטח.

על כניסה לשוק האמריקאי וההחלטות שמשנות כיוון.

הפלייבוק האמיתי לכניסה לשוק האמריקאי

חברות ישראליות מגיעות לארה"ב עם מוצר טוב — ומתרסקות. לא בגלל המוצר. בגלל איך שהן ניגשות לשוק.

חברות לא מחפשות מישהו שמסמן וי על הגדרת תפקיד. הן מחפשות מישהו שיוזם, דוחף, ומייצר ערך בלי שביקשו.

תחשבו על יזם או יזמת ישראלים שותים קפה במנהטן, מאמינים שהם פורצים שוק. לתופעה הזו יש שם — וזה לא מחמאה.

כשאתם מציגים פרויקט בלי חיכוכים, אתם לא משדרים מקצוענות. אתם משדרים חוסר אמינות.

אפשר לכסות כל בניין בטיימס סקוור בלוגו של החברה ועדיין לא לסגור אף עסקה. מודעות קונים בכסף. אמון מרוויחים בעבודה.

אחרי עשרות שיחות עם מועמדים חזקים, גיליתי דפוס אחד שחוזר כמעט אצל כולם: הם לא יודעים לספר את הסיפור של עצמם.

שאלו כל פאונדר ישראלי איפה הוא הולך לנחות בארה"ב. תמיד: ניו יורק. זו לרוב הטעות הכי יקרה.

35 כנסים בסיאטל, מיאמי, לאס וגאס. מה שלמדתי על GTM לא לומדים בשום מצגת.

כל מנכ"ל מיישם כל המלצה של עורך הדין שלו. אבל מול יועץ GTM? פתאום יש לו דעות.

הבעיה הכי נפוצה שאני רואה: לבלבל בין טקטיקות לאסטרטגיה. קמפיין ממומן זה לא GTM.

חברות ישראליות מצליחות בישראל — אבל מתקשות בארה"ב. הסיבה כמעט תמיד אותה: אין תוכנית GTM אמיתית לשוק החדש.