שאלו כל פאונדר ישראלי איפה הוא הולך לנחות בארה"ב.
תמיד: ניו יורק. מקסימום סן פרנסיסקו.
אני מבין את זה — יש לשם טיסה ישירה, יש שם קהילה ישראלית, ויש שם היכרות מסיטקומים. אבל זו לרוב הטעות הכי יקרה שפאונדרים ישראלים עושים.
הם נוחתים ישר לתוך השוק הכי צפוף, יקר ותחרותי בעולם. שורפים כסף. ומתפלאים שאף אחד לא מקשיב.
אמריקה היא לא מונוליט
50 מדינות. 50 תרבויות עסקיות שונות. 50 אקוסיסטמים נפרדים.
השוק האמריקאי האמיתי נמצא לפעמים דווקא במקומות שישראלים בכלל לא מחשיבים — מה שנקרא שווקים משניים (Secondary Markets): דנבר, אינדיאנפוליס, שארלוט. עלויות שפויות. תחרות נמוכה. גישה ישירה למקבלי החלטות שרוצים לשמוע על טכנולוגיה חדשה.
קולורדו כמקרה בוחן
קולורדו מכה מעבר למשקל שלה. 5 מיליון תושבים, דנבר תוססת ומתפתחת, וריכוז של נישות שישראלים בדיוק טובים בהן:
טק וסייבר: בולדר — אחת מצפיפויות הסטארטאפים הגבוהות בארה"ב
חלל ותעופה: לוקהיד מרטין, נורת'רופ גרומן, ה-Space Force
מים וחקלאות: נהר קולורדו מזין עשרות מיליוני אמריקאים — שצריכים טכנולוגיית מים ישראלית
איך נכנסים נכון
לא דרך LinkedIn. לא דרך קמפיינים.
דרך לשכות מסחר ואיגודים מקצועיים מקומיים.
בישראל, לשלם דמי חבר שנתיים לארגון מקצועי נשמע כמו בזבוז. בארה"ב — זה חוק המשחק. מקבלי החלטות בכירים מעורבים בהם באופן אקטיבי. כשמגיעים דרך הלשכה המקומית — נכנסים ישירות למעגל האמון.
אזהרה: למעגל הזה לוקח חודשים להיכנס. ולשרוף אותו לוקח 10 דקות.
השורה התחתונה
מצאו את השוק שבו הכאב הכי גדול והתחרות הכי נמוכה. נחתו שם בצורה יציבה. היעזרו בתשתיות האמון המקומיות.
שם נמצא הביזנס האמיתי.